בחוזר מנכ”ל כתוב שמי שצרך שירות במסגרת תשלומי רשות , חייב לשלם עליו בדיעבד גם אם לא הסכים לו מראש.

אני מניחה שאנחנו דנים בחוזר מנכ”ל תשס”ג 3 א

http://cms.education.gov.il/educationcms/applications/mankal/arc/sc3ak3_11_9.htm

סעיף 11.1 ג’:

במקרה של הורים שלא שילמו את המגיע מהם במסגרת תשלומי הרשות או תכנית לימודים נוספת, וההורים הביעו קודם לכן את הסכמתם בכתב או רכשו את השירותים ואת המצרכים הנוספים שהוצעו, יש לפנות לקבלת סיוע משפטי לרשות המקומית או לבעלות להסדרת התשלומים לשם שימוש בדרכי הגבייה על פי
חוק.

היו ועדיין קיימות רשויות שניסו לפנות לדרכי גביה משפטיות.

תל”ן, רכישה מרצון, שעות העשרה – כל אלו מצריכים הסכמת הורים בחתימה מראש. ההורים שבוחרים לא לשלם לא חותמים.

לגבי פעילויות אחרות שמתנהלות בזמן הלימודים (טיולים, הצגות) – המוסד צריך לספק חלופה ראויה למי שלא יוצא. מכיוון שהצוות יוצא גם לפעילות אין מצב שבו ניתן לתת לילדים חלופה ראויה ולכן יש להוציאם, מה גם שאי הוצאת ילד לפעילות כזו בשל אי תשלום של הוריו מהווה הפרה של חוק זכויות התלמיד וחוק חזק יותר מתקנות.

נשארנו עם פעילויות שאינן בשעות הלימודים, כגון שבתות או פעילות ערב – אם המוסד מתנהל בתקינות כספית (יש דוח כספי תקין כל שנה, יש החזרים להורים במידת הצורך, חוזר התשלומים תקין, השעות נתנות לפי התקן ושעות התלן מעל התקן) אז מי שלא משלם מן הראוי שלא ישלח את ילדיו לפעילות. אם המוסד אינו מתנהל בתקינות כספית – מה לו להלין על ההורים? במקרה כזה – כולנו נשמח על פניה לערכאות משפטיות. כי פניה כזו תאלץ את המוסד לחשוף דוחות כספיים לצורך קיזוזים.

באיזה חוזר מנכל זה כתוב?

אפשר קישור / מקור מדוייק בבקשה?

לפי דיני חוזים על מנת שחוזה למתן/קבלת שירותים מרצון/רשות יקבל תוקף, נדרש מההורה (הצד לחוזה) להגיע להסכמה (גמירת דעת וקיבול). נניח שמדובר בהסכמה על דרך ההתנהגות (צריכת השירות) על הצד התובע (בית הספר) להוכיח שההורה הגיע לכדי גמירת דעת וקיבול, דבר זה לא מתאפשר ואינו יכול להתאפשר תחת החיוב שחל ההורה לציית לחוק חינוך חובה ושלוח את ילדו לבית הספר ביום הלימודים.
למה דומה הדבר? לדוגמא, אתם חייבים לעצור ברמזור אדום עפ”י חוק? נכון ? ונניח שאדם בא ושם שלט על יד הרמזור בו כתוב כך- “אם עצרת ברמזור אדום משמע הדבר שהסכמת לתת לי 1000 ש”ח”. האם עצירתכם ברמזור האדום משמעה שנתחייבתם בחוזה מול אותו אדם? לא. מפני שהתחייבות זו נוצרה תחת מצב של כפייה- מצד אחד אין לכם ברירה אלא לעצור ומצד שני למרות שעצרתם ברמזור לא ניתן לומר שהבעתם בכך (ע”י התנהגות) את רצונכם לשלם לאותו אדם 1000 ש”ח.
לדעתי הענייה, במידה ויגיע נושא זה אל כותלי בית המשפט יהיה על התובע (בית הספר/הרשות) להוכיח כי נתחייבתם לרכישת השירותים מרצון/רשות ודבר זה לא יתאפשר כל עוד מנגד עומד חוק חינוך חובה וכל עוד לא הבעתם רצון או הסכמה בכתב.
***זאת אינה עצה משפטית כיוון שאיני עורכת דין, אבל אתם בהחלט רשאיים לנסות זאת בבית 🙂
אשמח לשמוע גם את תשובת “תשלומים0” הרשמית לעניין.