בחוזר מנכ”ל כתוב שמי שצרך שירות במסגרת תשלומי רשות , חייב לשלם עליו בדיעבד גם אם לא הסכים לו מראש.

לפי דיני חוזים על מנת שחוזה למתן/קבלת שירותים מרצון/רשות יקבל תוקף, נדרש מההורה (הצד לחוזה) להגיע להסכמה (גמירת דעת וקיבול). נניח שמדובר בהסכמה על דרך ההתנהגות (צריכת השירות) על הצד התובע (בית הספר) להוכיח שההורה הגיע לכדי גמירת דעת וקיבול, דבר זה לא מתאפשר ואינו יכול להתאפשר תחת החיוב שחל ההורה לציית לחוק חינוך חובה ושלוח את ילדו לבית הספר ביום הלימודים.
למה דומה הדבר? לדוגמא, אתם חייבים לעצור ברמזור אדום עפ”י חוק? נכון ? ונניח שאדם בא ושם שלט על יד הרמזור בו כתוב כך- “אם עצרת ברמזור אדום משמע הדבר שהסכמת לתת לי 1000 ש”ח”. האם עצירתכם ברמזור האדום משמעה שנתחייבתם בחוזה מול אותו אדם? לא. מפני שהתחייבות זו נוצרה תחת מצב של כפייה- מצד אחד אין לכם ברירה אלא לעצור ומצד שני למרות שעצרתם ברמזור לא ניתן לומר שהבעתם בכך (ע”י התנהגות) את רצונכם לשלם לאותו אדם 1000 ש”ח.
לדעתי הענייה, במידה ויגיע נושא זה אל כותלי בית המשפט יהיה על התובע (בית הספר/הרשות) להוכיח כי נתחייבתם לרכישת השירותים מרצון/רשות ודבר זה לא יתאפשר כל עוד מנגד עומד חוק חינוך חובה וכל עוד לא הבעתם רצון או הסכמה בכתב.
***זאת אינה עצה משפטית כיוון שאיני עורכת דין, אבל אתם בהחלט רשאיים לנסות זאת בבית 🙂
אשמח לשמוע גם את תשובת “תשלומים0” הרשמית לעניין.